עמיר זינגר

טבלת ייאוש – 2007

במסגרת סדנאות ציור של מוזיאון תל אביב – מנחה מיכל בקי

Dogunder 1990 ( וידידו הטוב ביותר)

עוד ציור שמצאתי משעורי הציור בהנחית סבינה מנדל. דוגמן הערום נהג להגיע עם הדמוי-דלמתי שלו וביום ספציפי זה שניהם נרדמו, אחד חולם על נשים גדולות עם קעקועים והשני על צ'יוואוות אילמות.

פיראטים לאיתי

ציור מהתקופה בה איתי (בני היקר) היה משוכנע שהוא מוסקטר, או פיראט, או משהו שרץ עם חרב שלופה ברחוב. בכל בוקר לפני הגן היה מתבצע טקס ציור השפם. ביד קלילה ומיומנת היה מצייר לעצמו שפם וזקן בשלוש משיכות מדויקות, שולף חרב, עוטה על עצמו גלימה ומסתער החוצה, אל השבילים של רמת אביב, שם מחכים בין ערפילי הבוקר חבריו הטובים אלון דארטניון, נתנאל ארמיס, והשם יקום דמו, הקרדינל רישלייה בכבודו ועצמו – או שהייתה זו הגננת?

צויר עבור החדר של איתי, 100 על 140

אדמה

"יש אישה?" לחישה במבטא רומני, כובע טמבל כתום על הראש ומטאטא ביד, השרת של המכללה היה משרבב את ראשו להציץ לחדרי הציור, בתקווה להזין את עיניו לשניה בגופה של דוגמנית העירום, שלא בהכרח היתה מראה מלבב. אבל באותו יום דוגמנית הערום נראתה שבטית לגמרי, עם עור מבהיק בצבע חום-נחושת ובהחלט מעוררת, ומעוררת השראה. לא ממש זוכר לגבי ציור ספציפי זה אבל  באותה תקופה עשיתי נסיונות לצייר ביד שמאל והתוצאות היו די מפתיעות. גיליתי שאיכשהו הקו יוצא משוחרר וראשוני יותר, יותר קרוב לתחושת ציור של ילד. אחד היחידים ששמרתי מאותה תקופה – היו עוד שניים שאהבתי, באותו סגנון, שנגנבו מתערוכה במכללה. הלכה האישה.

ציור בהשראת צילום. זוהר ואיתי בחוף הים, ברגע נדיר של שלווה ואופטימיות כללית בקיץ שלפני נובמבר 1995. ציירתי במסגרת סדנאות המבוגרים במוזיאון תל אביב, בהנחיית שמעון אבני. זה היה כשנתיים לאחר הצילום וניסיתי לשחזר במשהו את האופטימיות שאבדה. שי נולדה בירושלים עשרה ימים לאחר רצח רבין, ובדרך חזרה לתל אביב הבזיק לזוהר השם שי. שניתן לפרש אותו גם כשלום יצחק, או שלום ישראל או כפשוטו, כמתנה המדהימה שהיא.

1997